זכות התביעה של פושט רגל שנפגע: עיון בדנ"א 1996/19

בדנ"א 1996/19 (קוגן נ' ב.ת.ב – בנייני תעשיה באר-שבע בע"מ), שניתן ב-11.1.2021, הותיר בית המשפט העליון בהרכב של חמישה את ביטול הלכת ידידיה על כנו. ההכרעה התקבלה ברוב של ארבעה שופטים (עמית, פוגלמן, סולברג ווילנר) מול דעתו החולקת של השופט אלרון. נקבע כי גם הזכות לפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות של ניזוק פושט רגל וגם זכות התביעה בגינה מוקנות לנאמן. עם זאת, הרוב הבהיר שבפועל הניזוק ממשיך לנהל את תביעתו, והנאמן מפקח עליה. השופט עמית פתח את פסק הדין בתיאור של ניזוק שלקה פעמיים: פעם בגופו, בתאונה, ופעם בכיסו, כשנקלע להליכי פשיטת רגל. השאלה היא אם בין שני ההליכים צריכה לעמוד חומה, כפי שהיה במשך יותר מחמישים שנה. הרקע: מהלכת ידידיה לפסק הדין בערעור לפי הלכת ידידיה (ע"א 38/68, 1968), פיצויים בגין נזקי גוף שמקבל ניזוק פושט רגל הם זכות אישית שלו ואינם נכנסים לקופת הכינוס. ב-17.1.2019, בשלושה ערעורים מאוחדים (ע"א 10217/16, 5613/17 ו-6447/17), ביטל בית המשפט העליון את ההלכה. בפסק הדין בערעור נקבע פה אחד שהפיצוי על אובדן כושר השתכרות הוא "חלף משכורת". משכורתו של פושט רגל מוקנית לנאמן, ולכן אין סיבה להבחין בינה לבין הפיצוי שבא במקומה. יתר רכיבי הפיצוי, כמו עזרת צד ג', הוצאות רפואיות וכאב וסבל, נשארים בידי הניזוק. המחלוקת נגעה לשאלה אחרת: למי שייכת זכות התביעה. השופטים סולברג ווילנר סברו שגם היא עוברת לנאמן. השופט אלרון סבר, בדעת מיעוט, שיש להבחין בין הזכות לנהל את התביעה, שתישאר בידי הניזוק, לבין הזכות לפירותיה. הדיון הנוסף והשאלה שנותרה ב-12.11.2019 החליטה הנשיאה חיות לקיים דיון נוסף בשתי שאלות: למי מוקנה הפיצוי על אובדן כושר השתכרות, ואם הוא מוקנה לנאמן, למי נתונה זכות התביעה. בדיון, שנערך ב-3.1.2021, קיבל המבקש את המלצת ההרכב וחזר בו מהשאלה הראשונה, שהוכרעה בערעור פה אחד. הדיון התמקד אפוא בשאלת זכות התביעה ובהשלכות המעשיות של ההלכה. המבקש ולשכת עורכי הדין, שהצטרפה כידידת בית המשפט, טענו שמעורבות הנאמן תסכל פשרות, תסרבל את ההליך ותגרום נזק לפושט הרגל, וכל זאת תמורת סכומים קטנים לקופת הכינוס. דעת הרוב: זכות התביעה לנאמן, הניהול לניזוק השופט עמית, שכתב את דעת הרוב, לא שינה את ההלכה, אבל צמצם מאוד את משמעותה המעשית. העברת זכות התביעה לנאמן אינה אומרת שהנאמן יגיש תביעה נפרדת, ולא שיתנהלו שתי תביעות במקביל. הכלל הוא שהניזוק פושט הרגל מגיש את התביעה בעצמו, או ממשיך בתביעה קיימת, באישור בית המשפט. רק במקרה חריג, כשהניזוק מסרב בחוסר תום לב לתבוע בגין תאונה שקרתה לו, רשאי הנאמן לבוא בנעליו ולתבוע בשמו. גם זאת רק באישור בית המשפט של חדלות פירעון, בתנאים שיקבע, ואחרי שמיעת החייב והכונס הרשמי. גם כשזכות התביעה מוקנית לנאמן, הוא לא בהכרח מנהל אותה ולא בהכרח הופך לבעל דין. את התביעה מנהל עורך דין שמתמחה בנזיקין, והוא חייב לעדכן את הנאמן. תפקיד הנאמן הוא בעיקר פיקוח: קבלת דיווחים, ולא מעורבות פעילה. מידת המעורבות תלויה בנסיבות, וחייב תם לב שמשתף פעולה שונה מחייב שאינו עושה כן. בית המשפט דחה גם את החשש שהנאמן יכפה על הניזוק לתבוע בגין נכות נפשית או אחרת שאינו רוצה לתבוע עליה, או לעבור בדיקות חודרניות. לדבריו, קשה להלום תרחיש כזה. ניגוד אינטרסים: קיים בתיאוריה, מוקהה במציאות הרוב הודה שעקרונית יש ניגוד אינטרסים. החייב רוצה לייחס חלק קטן ככל האפשר מהפיצוי לאובדן השתכרות, והנאמן רוצה לייחס לו חלק גדול ככל האפשר. אבל בפועל, כך נקבע, שני צדדים רציונליים רוצים לסיים את הליך פשיטת הרגל, ולכן החשש ל"פיצוץ" פשרות בתביעה הנזיקית קטן. בית המשפט ציין שבשנתיים שחלפו מפסק הדין בערעור, החששות של המבקש ושל הלשכה לא התממשו. לכן הוא סירב לקבוע קווים מנחים נוספים, והשאיר ל"שטח לומר את דברו". בעיות יישום יוכרעו ממקרה למקרה בשיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון. לחיזוק הגישה הזו הפנה השופט עמית להחלטה בדנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עזבון אטינגר, שדחתה דיון נוסף בהלכת השנים האבודות. לפי אותה החלטה, קושי ביישום הלכה חדשה אינו סיבה לבחון אותה מחדש, ובתי המשפט שיישמו אותה יפתרו את השאלות שיתעוררו. חילוץ רכיב אובדן ההשתכרות: אומדנה וצורכי מחיה מתוך הפיצוי הכולל יש "לחלץ" את הרכיב של אובדן השתכרות, ולתחום אותו לתקופה שרלוונטית להליך פשיטת הרגל. הרצוי הוא שפסק הדין בתביעת הנזיקין, גם אם ניתן כפשרה, יכלול הערכה מפורשת של רכיב זה. כשהחילוץ לפי המתווה של השופטת וילנר מעורר קושי מעשי, בית המשפט של פשיטת הרגל אינו חייב להיכנס לחישובים אריתמטיים מסובכים. במקרים מתאימים הוא יכול לקבוע על דרך האומדנה סכום אחד (lump sum) מתוך הפיצויים, שמשקף את כושר ההשתכרות בתקופת פשיטת הרגל. החידוד החשוב ביותר בחלק הזה נוגע לצורכי המחיה. גובה הסכום שיועבר לקופה, אם בכלל, תלוי בנסיבות. בית המשפט צריך להתחשב בסכומים שפושט הרגל ותלוייו צריכים למחיה בכבוד, לפי סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל, כפי שנעשה בקביעת צו תשלומים. משמע: ייתכנו חייבים שיהיה מוצדק להשאיר בידיהם חלק מהפיצוי על אובדן ההשתכרות. פרטיות הניזוק: פגיעה שכבר קיימת בשני ההליכים השופט עמית השיב לחשש לפגיעה בפרטיות בכך שהפגיעה מובנית כבר בשני ההליכים. בתביעת נזיקין חל הכלל "תבעת – גילית". התובע מצרף כתב ויתור על סודיות רפואית (תקנה 15(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), וחייב להיבדק אצל מומחה מטעם הנתבע או מטעם בית המשפט. גם הליך חדלות הפירעון חושף את החייב. הוא חותם על ויתור סודיות רחב (סעיף 17(א)(3) לפקודה וסעיף 104(ב)(3) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי). בעל התפקיד אף מוסמך להשתלט על דואר החייב (סעיף 58 לפקודה). הנאמן מפקח גם על הליכים אישיים של החייב, כמו מזונות או ענייני ירושה. מנגד, על הנאמן חלה חובת סודיות (סעיף 52 לחוק חדלות פירעון), וגם על הכונס הרשמי (סעיף 18ג(ה) לפקודה). המסקנה של הרוב: חזקה על הנאמן, על הכונס הרשמי ועל בית המשפט שלא תהיה פגיעה בפרטיות מעבר לנדרש. אפשר לצמצם אותה עוד יותר בדיון בדלתיים סגורות. תחולה פרוספקטיבית? לא המבקש ביקש שההלכה החדשה תחול רק מכאן ואילך, ולא עליו. הבקשה נדחתה, בראש ובראשונה כי לא נכללה בשאלות שנקבעו לדיון הנוסף. בית המשפט בערעור כבר החיל את ההלכה על המבקש, כשהחזיר את עניינו לבית המשפט של חדלות פירעון כדי שיקבע אם חלק מהפיצוי שקיבל יועבר לקופה. גם לגופו של עניין, הרוב לא ראה סיבה לפטור אותו. בסוף דבריו קבע השופט עמית שפסק הדין בערעור נשאר על כנו בכל היבטיו. דעת המיעוט: שינוי חלקי בלבד של הלכת ידידיה השופט אלרון נשאר בעמדתו מהערעור. לדעתו, זכות התביעה בגין אובדן כושר השתכרות צריכה להישאר תמיד בידי הניזוק, ורק את פירותיה אפשר להעביר לקופת הכינוס, במקרים המתאימים, לפי סעיף 42 לפקודה. היקף הבעיה. לפי השופט אלרון, ברוב המקרים פיצוי שמושג בפשרה מספיק בעיקר לצרכים הרפואיים ולמחיה הבסיסית של הניזוק. הוא הפנה לדברי המנהל המיוחד לנכסי ג'ינר, שמתוך יותר מ-300 תיקים שסיים, רק בתיק אחד נתקל בבעיה ביישום הלכת ידידיה. לכן אין צורך לבטל את ההלכה כולה כדי לטפל במיעוט המקרים שבהם הניזוק מתעשר על חשבון נושיו. שלושה קשיים בהעברת זכות התביעה לנאמן: פגיעה בפרטיות ובאוטונומיה. הסכמת פושט הרגל לחשיפה אינה הסכמה אמיתית, בהתחשב במצבו. חשיפת נתונים כלכליים שונה מחשיפת כל הנתונים הרפואיים. ניגוד אינטרסים. ניזוק עשוי להעדיף פשרה מהירה שתממן טיפול רפואי, בעוד הנאמן עשוי לסרב ולדרוש לנהל את ההליך עד הסוף. לשון סעיף 21 לפקודת הנזיקין. הסעיף מעביר לנאמן רק את הזכות לתבוע על עוולה שגרמה "נזק ממון". תביעת נזקי גוף כוללת גם ראשי נזק שאינם ממוניים, וניהולה בידי הנאמן פוגע באוטונומיה שהסעיף נותן לפושט הרגל. פתרונות לבעיית הנציג. השופט אלרון הכיר בחשש שניזוק שחלק מהפיצוי שלו ילך לנושים יאבד תמריץ לתבוע. הוא הציע שני כלים: הטלת תשלומים מוגדלים לפי סעיף 111 על חייב שאינו ממצה את תביעתו, ומתן אפשרות לנאמן להציג את עמדתו לבית המשפט לפני פסק דין או אישור פשרה, בלי שייחשף לתיק הנזיקין. הוא השווה זאת לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בפשרות בתובענות ייצוגיות. רוח חוק חדלות פירעון. לבסוף ציין השופט אלרון שהחוק החדש יוצא מנקודת הנחה שחייבים אינם בחזקת עבריינים או מתנהלים בחוסר תום לב. לדעתו, עמדת הרוב משקפת חשדנות כלפי החייב שאינה מתיישבת עם נקודת מוצא זו. רוב מול מיעוט הרוב, השופטים עמית, פוגלמן, סולברג ווילנר, קבע שפירות התביעה בגין אובדן השתכרות עוברים לנאמן, בכפוף לצורכי המחיה של החייב לפי סעיף 111. זכות התביעה מוקנית אף היא לנאמן, אך בפועל הניזוק תובע והנאמן מפקח. אם הניזוק מסרב לתבוע בחוסר תום לב, הנאמן רשאי לתבוע בשמו באישור בית המשפט. לגבי הפרטיות, הרוב סבר שהפגיעה כבר קיימת בשני ההליכים ושהנאמן כפוף לחובת סודיות. סעיף 21 לפקודת הנזיקין, לדעתו, אינו מונע את העברת הזכות. המיעוט, השופט אלרון, סבר שהפירות יעברו לקופה רק במקרים המתאימים, כשהניזוק היה מתעשר על חשבון נושיו, וזכות התביעה תישאר תמיד בידי הניזוק. מול ניזוק שמסרב לתבוע הציע להטיל תשלומים מוגדלים לפי סעיף 111. בעניין הפרטיות, לדעתו הסכמת החייב לחשיפה אינה הסכמה אמיתית, ומידע רפואי שונה ממידע כלכלי. סעיף 21, לפי גישתו, מוגבל לעוולות שגרמו "נזק ממון" בלבד. תשובת הרוב למיעוט השופט עמית התייחס לחוות הדעת של השופט אלרון בכמה נקודות: הטענה שפיצוי בפשרה מספיק בדרך כלל רק לצרכים בסיסיים אינה מעוגנת במציאות. ברוב תביעות הנזיקין, אובדן ההשתכרות הוא הרכיב העיקרי, והוא נפסק לפי הפסד ההשתכרות בפועל ובכוח, לא לפי צורכי מחיה. הלכת ידידיה לא בוטלה בגלל מיעוט המקרים שבהם הניזוק מתעשר. היא בוטלה כי הפסד ההשתכרות הוא חלף משכורת, וזה נכון ברוב המקרים. החשש לפגיעה בפרטיות "זניח למדי": החייב חייב בכל מקרה לדווח לנאמן על התביעה, אין לו אפילו חיסיון מפני הפללה עצמית בהליך, ושמות ניזוקים פורסמו בפסקי דין כדבר שבשגרה עד תיקון 77 לחוק בתי המשפט ב-2014. החשש לפגיעה באוטונומיה רחוק: קשה להלום שנפגע תם לב יסרב לממש את זכויותיו, אלא אם הוא מחכה להפטר, ובחייב כזה אין רצון להגן. הנאמן לא אמור להציג לבית המשפט השערות על סמך המידע שיש לו. בלי גישה לתיק הנזיקין הוא לא יידע מה אחוזי הנכות או האשם התורם, ולכן הפיקוח הכרחי. השופט סולברג, שהצטרף לדעת הרוב, העיר שטיעוני הלשכה התמקדו בדיני הנזיקין, ושהתמונה הרחבה של דיני חדלות הפירעון הושלמה בטיעוני הכונס הרשמי. סיכום פורמלית, דנ"א 1996/19 השאיר את פסק הדין בערעור כפי שהוא: הפיצוי על אובדן כושר השתכרות וזכות התביעה בגינו שייכים לנאמן. מעשית, פסק הדין ריכך מאוד את ההלכה. הניזוק ממשיך לנהל את תביעתו, הנאמן מפקח ולא מתערב, ותביעה בשם הנאמן שמורה לסירוב בחוסר תום לב. הרכיב שעובר לקופה יכול להיקבע באומדנה, ויש להתחשב בצורכי המחיה של החייב ומשפחתו. בסופו של דבר, הפער בין הרוב למיעוט קטן ממה שנראה. שני הצדדים מסכימים שחלק מהפיצוי צריך להגיע לנושים. המחלוקת היא במידת האמון שיש לתת בחייב: הרוב מעדיף פיקוח, והמיעוט מעדיף להשאיר את ההליך בידי החייב ולהסתפק בכלים לתמרץ אותו. המאמר מבוסס על נוסח פסק הדין בלבד, ואינו מהווה ייעוץ משפטי.